בהתחלה, אנו בטוחים בכך שננצח…
בסוף, אנו מבינים שכל מה שמתאפשר, זה להפסיד נכון…
קורה לפעמים ואני מבין עד כמה איני נמצא!
ואני חש ומרגיש את המחיצה ביני ובין העולם.
באותם מקרים נדירים, ברור לי שהכל הוא חלום.
אך, אין בידי להיאחז בהבנה זו, היא יותר מידי לא מוחשית.
חומקת היא ממני, ברגע שמנסה אני להתרכז בה, לאחוז בה.
עושה אני הכל, כדי לא להתעורר מאותו חלום, אשר נמשך כל חיי.
אף כי רב הזמן הוא סיוט, מעדיף אני להמשיך בסיוט זה, על פני ערות.
הערות נתפסת בעיני כמוות, מוות לאותו סיוט/חלום, אשר הם חיי.
באותם רגעים פורצת לרגע התשוקה להתעורר.
אך הרגע עובר, ובמקומו מופיעים הרחמים העצמיים.
זהו מכתב הכרה מעמקים, עדות לנפשו של לוחם שהובס, אך לא נכנע לשקרי הגדולה המדומים. רבים הם הלוחמים, שבויים בצללי עצמם, עיוורים לתבוסתם, מטפחים את חלומות ההבל של ניצחונות מזהירים.
ולצידם, אלו המדמים עצמם ללוחמים, חולמים על קרבות שאין להם התחלה או סוף, על ניצחונות שאין בהם ממש…
ואני, מה אוכל לומר על עצמי? כן, הובסתי. אני מכיר בכך, ואין אני מנסה להסתיר או לטייח את תבוסתי. איני מאמץ את גינוני הגבורה של קרבות עזים שבהם הובסתי בקושי. אומר בפשטות: הובסתי. ולא בקרב, אלא במלחמה הגדולה של חיי.
לעיתים נהגתי כמוג לב, ולעיתים כלוחם אמיץ; באותם ימים של כאב, הייתי זה שקורא "אחרי" ומקבל את הסבל בברכה. אך היו גם ימים אחרים, בהם הסתתרתי בפינות אפלות, מתפלל בשקט שהבורא יקל על מכאוביי.
כפי שאמר המשורר, הסבל והכאב הכריחו אותי להכיר את עצמי. במיוחד גיליתי את חסרונותיי, את הגחמות שמתבצרות בכל פינה בנפשי האפלה. בתחילה הייתה זו הכרות מאוסה, אך ככל שהעמיקה, נעלמה הסלידה, והבנה החלה להתגבש, לעיתים אף הכרת תודה שהניצחון קרוב.
אה, השאננות, כמה היא מפתה בשלב זה…
מדי פעם, ניצוץ עתיק מופיע, כזה שאינו מכיר בתבוסה. כשנפגש בה, הוא נבלם ונעלם, שואל עצמו אם זו תבוסה או שלב הכרחי במסע, אך אין תשובה, והוא נמוג אל תוך הדממה, מודה על השקט.
בהתחלה, ידיים רבות ניסו להיאחז בו, לחבק ולהסתיר מפני האין. שפתיים לחשו לו "רק שלב נוסף…" אך עתה, רק המולה נותרה, איש אינו מזהה אותו עוד. רק שמועה על הופעתו והעלמותו.
ואני, ידיד נאמן לתבוסה, מתוך המסתור בלתי נראה, מברך אותו לשלום ונפרד ממנו בצחוק ובאהבה. גם אם לעיתים נחרד ומתבלבל, אני שלם עם תבוסתי. כן, ידיד התבוסה הנני! לא מגדף ולא מהלל אותה, רק משלים עמה בכל רגע.
בימים ההם, זיהיתי את מגעה הרך והעדין, אך עם הזמן אחיזתה הפכה קשה ומכאיבה. המחיצה שבינינו נשברה, וכעת, בכל כיוון אליו אפנה, אני פוגש בה, גדולה ומאיימת.
ראיתי לוחמים רבים, כשאת מקומו של המאבק תופסת התבוסה, מפנים עורף לכל יקר להם ומהללים אותה. הם מכנים אותה "הצלה מבורכת", מבכים על כל רגע בו לחמו. אך אני אינני סוגד לה או דוחה אותה, משלים עמה, לא מפנה את גבי למלחמתי הישנה, ולא מבזה את הלוחמים שלחמתי עמם. אינני מצטדק או מתרץ, רק מיודד עמה בכל רגע ורגע.
הכל החל עוד אז, במעמקי נפשי, בעוד הזמן מתארך ומתפתל כחוטים של משי בין אצבעותיי, פרצה האמת החדה והאכזרית אל תוך עולמי. כמו רוח לילה שנושאת עמה סוד לא ידוע, היא פרצה את גבולות התודעה, מותירה אותי מעורטל מול אורו הבהיר של היום. היא התקבלה ללא עוררין, כחרב שננעצת בבשרי – חדה, ברורה, בלתי ניתנת להכחשה. בהתגלמותה, היא שפכה אור על צדדיי הנסתרים, כאילו יצרה את הבהירות בעצמה, והציבה בפניי מראות ועובדות שהותירו את מנגנוני ההגנה שלי חסרי תועלת, קפואים במקומם.
נאלצתי לקבל את המכה, כאילו הייתה מתנה מרה אך מבורכת, ולהכיר בכך שנמצאתי לכוד במעגל אין סופי, במקום צר וצפוף. אותו מרחב מוגבל עורר בליבי תהייה – כיצד הצליחתי לשכנע את עצמי שאני צועד במרחבים פתוחים, בעוד אני סובב סביב צירו של עצמי? הכנות, כשליח מעולם אחר, הביאה עמה מפה או שמא חשפה מפה שהייתה חבויה בתוכי, שהציעה כיוון ויעד חדשים. אך נאלצתי להמתין לביקורה הבא כדי להיעזר בה.
בינתיים, כמו מכונה ישנה שמופעלת מחדש, התאושש מנגנון ההגנה, והתניע את גלגלי השיניים של המכונה המשומנת היטב. ושוב מצאתי את עצמי דורך במקום, בעוד שנה חולפת לה, כאילו הזמן עצמו קפא ברגע.
המפה הורתה על פעולה וויתור על גחמות ישנות, אך הפחד מהשינוי היה עז מדי. הנוחות בשגרה, חוסר היכולת לפעול והפחד מהלא נודע, שימשו כדלק למכונה, והיא המשיכה לפעול כאילו הייתה יצור חי, תחילה בחריקה, עד ששינתה כיוון והציעה גישה חדשה.
"אכן, יש לפעול לפי המפה," היא לחשה, כאילו מתוך חלום, "אך אולי כדאי לנסות שוב בכוחות עצמי?" עם ההדהוד הזה, התחזקה הזדהותי עם מנגנון ההגנה, והכנות נעלמה, מותירה מאחוריה חורבות של חלומות.
שנה נוספת חלפה בעודי נע באותו מעגל צר וחשוך, אך הפעם נותר דבר מה שונה – גרעין של כנות, עקשן ומטריד כמו רוח עזה המכה בעץ. הוא שב להופיע, להזכיר לי את המקום שבו אני נמצא, ולדחוף אותי אל פתח היציאה, אל הגאולה.
כך, כשהכנות פרצה שוב את גבולות ההגנה, נאלצתי להתבונן במציאות במערומיה, כצייר שמתבונן בקנבס ריק. המסכות נפלו, והבנתי שהשינוי חייב להתרחש. מנגנוני ההגנה, בהבנתם את חוסר יכולתם לעצור בעדי, החלו לרקום תכנית חדשה – להמליץ על שינוי ווויתור, אך בעתיד, בצעדיי הראשונים לשינוי, להנחית את המכה הנוראה מכל.
ובאותו רגע של הכרה, כשהחולשה והבורות נחשפו, יצאתי למסע חיפוש אחר עזרה, מתוך תקווה שהפעם, השינוי לא יהיה רק חלום רחוק, אלא מציאות חדשה שתתגשם.
