לא יכולתי יותר להתעלם מהסימנים. הקול המרגיע וההגיוני, שהנחה אותי בעבר, החל לגמגם ולבסוף נעלם לחלוטין. בלעדיו, שקעתי עמוק לתוך האווירה שיצרתי בעצמי. כמו מי שמוצא את עצמו במים עמוקים ולא יודע לשחות, גם אני לא הייתי בטוח מה עלי לעשות: האם לנסות לשנות משהו או פשוט לזרום עם ההתרחשויות?
הבטתי בה ושקלתי לספר לה הכל. עיניה המוקסמות השיבו לי מבט נוצץ וחיוך. לא, החלטתי לשמור את הכל לעצמי, גם אם הרצון לספר היה חזק. ידעתי שזה יגרום לי להתרחק ולהסתגר, אולי אפילו להתנשא… בלבול.
בדמיוני חזרתי כמה ימים אחורה, לאותה פריסה שממנה ניסיתי להימנע, אך בסופו של דבר לא עמדתי בפיתוי. ידעתי שהעיסוק שלי וההתמכרות שלי גובלים בפתטיות, ובכל זאת הסקרנות גברה עלי. פרסתי את הקלפים דקות ספורות לפני השעה המיועדת ליציאה. הפכתי אותם ולפני נגלו אותן דמויות צבעוניות ומוכרות כל כך, שסירבו לשתף פעולה. "אולי כך עדיף? למה שלא אתן ל'סיני' להפתיע אותי?" אבל ידי כבר פרסו את הקלפים שוב, ובראשי גלגלתי שוב ושוב את השאלה – "מה יהיה ב'סיני'?"
הפכתי את הקלפים, ושוב דמויות, הפעם היה להן סיפור מוזר לספר לי.
למדתי לא להתייחס לקלפים כאל תורה מסיני, ולמדתי להעריך בצורה הגיונית תשובות קיצוניות ולא הגיוניות שקיבלתי מהם מדי פעם. אך הפעם לא ממש ידעתי כיצד להתייחס למה שהם סיפרו לי. השעון הורה על 9:00 בבוקר, הייתי כבר באיחור קל. אספתי את התיק שלי, בדקתי שוב שארזתי הכל ומיהרתי אל הרחוב בו חניתי. כיוון שהרכב הניע רק בדחיפה, הקפדתי להחנות בירידה, דבר זה שעשע אותי ולא מיהרתי לתקן את הבעיה. חששות ישנות צצו שוב, ומלמלתי תפילה קצרה לבורא עולם שיעזור לנו להגיע בשלום ליעדנו, ללא תקלות מכניות צפויות. (בכל זאת מדובר ברכב עתיק שראה ימים יפים יותר לפני שהגיע לידי).
היינו שלושה – אני, פרדי ויוסי. משום מה, הטיול הזה לסיני ריגש אותי. הייתי בטוח ששהייה בחברת שני החברים הטובים שלי על חופי סיני תוליד חוויות קסומות. אך הקלפים חשבו אחרת. פרדי כבר המתין לי בכניסה לביתו, עם תיק גדול ומאיים שנראה גדול יותר מתא המטען המסכן של ה'רנו-5’ שלי. לאחר שניסינו את כל הזויות ולא הצלחנו, החלטנו שהמושב האחורי יתאים יותר, גם אם הדבר יפריע ליוסי. (משום מה היה ברור שהוא זה שישב מאחור).
רק לאחר שסיפרתי לפרדי על הפריסה, צצה במוחי המחשבה שהיה עדיף לשמור את הנושא לעצמי, אך זה היה מאוחר מדי. "מה?" הוא שאל. "לא נמצא מקום לישון, ירד עלינו מבול, אני אפגוש מישהיא – מזל סרטן, ובסוף שניים מאיתנו יפסיקו כל קשר עם השלישי", חזרתי על דברי מבלי להיכנס שוב לפרטים הקטנים. "אתה עם השטויות שלך שוב?" גיחך פרדי, "מבול באמצע הקיץ בסיני?" הוא הביט בי במבט מזלזל, "ואם נריב עם מישהו זה בטח עם יוסי שיעשה שטויות כרגיל," הוא סיכם. "אם כבר מדברים על החמור, הוא שוב מאחר," נאנח והתיישב במושב הקדמי. רציתי לתקן ולהסביר לו שלא מדובר בריב, אלא בניתוק חד וחלק, אך עצרתי את עצמי.
יוסי לא איחר להגיע, ושלושתנו יצאנו אל הדרום. הדרך לסיני עברה בשלום, את רוב הדרך העברנו בצחוק גדול. פרדי השתלט על ההגה בטענה שיש קטעים מסוכנים לנהיגה, והוא הנהג המנוסה יותר בחבורה.
לקראת הערב כבר היינו בסיני, אחרי שחצינו את הגבול והגענו לחוף טראבין המלא בישראלים. עד מהרה, תמורת חמישה שקלים קיבלנו חושה ללילה, והתחלנו להסתדר במקום. שום זכר מאותה פריסה, אפילו לא מחשבה. עברו עלינו יומיים של מנוחה בטראבין, אוכל, ים, סופות חול ומדבר. אך משום מה לא הרגשנו בנוח. תחושה מוזרה שהטיול עדיין לא התחיל, שזה לא המקום בו היינו צריכים להימצא, עוררה מחשבות על חופים אחרים. וכך, לאחר יומיים, אספנו את חפצינו ותפסנו מונית אל חוף אחר – ראס אל שטן.
שוב הגענו בשעות הערב, והשמש כבר כמעט נעלמה לגמרי. החוף הזה היה קטן בהרבה וידידותי יותר, היה בו משהו יותר ביתי ונעים. החלטנו שזה המקום בו אנו רוצים להישאר, אך לאחר בירור קצר, נודע לנו שלא נשארו חושות פנויות להשכרה.
כך זה התחיל! כעת כשאני חושב על זה ומשחזר הכל, אני מבין שזו הנקודה עליה התייחסו הקלפים. הפריסה הראשונה, שממנה לא הצלחתי להבין הרבה, התייחסה ליומיים הראשונים ולתחושה המבלבלת שזה לא זה. הפריסה השנייה החלה בכך שאין לנו מקום ללון. מוזר שבזמנו לא התייחסתי לכך, ואפילו כאשר השמיים השחירו והתמלאו בעננים כבדים וגשם שטף אותנו ואת כל חפצינו, גם אז ניסיתי להתעלם מהמחשבות הבודדות שהחלו להציק לי ולהזכיר את הפריסה. אך כמה זמן ניתן להתעלם ולנסות לשכנע את עצמי שאין כאן כל קשר, שהכול מקרי?
הגשם שלא פסק ורק התגבר הבריח אותנו מהחוף החדש. הצלחנו לתפוס מונית שהחזירה אותנו לאילת, ומשם עם ה'רנו’ שלי הצלחנו למצוא אכסניה לאותו לילה. בוקר למחרת התיישבנו ביחד בחצר קטנה, בתחומי האכסניה, לדון בהמשך שהותנו באילת. התיישבנו על כיסאות נוח לבנים מפלסטיק, היה מוקדם ושקט ולא היה בסביבה איש, חוץ מבחורה אותה החשבנו לעובדת האכסניה. אני ישבתי במרחק מה, מהורהר, מנסה לחשוב קצת על מה שקרה. מאחורי שמעתי את הבחורה מציעה שתייה חמה לחברי. רגעים ספורים אחרי כן היא עמדה מולי ודיברה אלי באנגלית. למה היא חשבה אותי לדובר שפה זרה, אני לא יודע, אך במקום לענות לה באנגלית על השאלה שהציגה לי, שאלתי אותה בעברית – "את מזל סרטן?" כן, היא הייתה מזל סרטן, וכן, היא הייתה מופתעת כמוני. התאפקתי מלספר לה על הפריסה ועל הקלפים שהתעקשו על כך שיש בינינו קשר מגלגול אחר.
התחושה הייתה מוזרה, היה נדמה שאני צופה בהצגה בה אני עצמי משתתף בתפקיד ראשי. ידעתי לאן הצעד הבא יוביל אותי, אך לא ידעתי כיצד עלי להתנהג. חשבתי שכל עוד אני יודע את אשר עומד להתרחש, אצליח לשנות, אך בכל פעם הייתי מתעורר לאחר שדבר מה כבר התרחש שהקלפים דיברו עליו.
לא אפרט את כל שאר ההרפתקאות שלנו באילת, רק אומר שמאותו בוקר, את ימינו האחרונים באילת העברנו בחברתה של אותה בחורה. היא מצידה ניסתה להתקרב אלי, אך אני מצאתי את עצמי מתרחק ומסתגר. פרדי לעומתי השקיע את כל מאמציו להכניס אותה למיטה, אך ללא הצלחה. יוסי, כהרגלו, נהנה מכל המתרחש. בסופו של דבר, לאחר שחזרנו הביתה, גם אני וגם יוסי, מבלי כל הסכמה ומבלי שדיברנו על כך בינינו, הפסקנו כל קשר עם פרדי. (יוסי כלל לא ידע על הפריסה).
לאחר מספר חודשים יוסי נהרג בתאונת דרכים. לאחר כמה שנים, מצאתי פתק בו רשמתי את פרטיה של אותה פריסה. הייתי המום לגלות בו גם כמה קלפים שדיברו על אותו מוות… לא זכרתי אם לא הבנתי את הפירוש בזמנו, או שהצלחתי לקבור את המידע הזה עמוק בתת המודע שלי?!
את פרדי אני פוגש רק באזכרות של יוסי. אותה פרידה הייתה באמת חדה וחלקה, ואת אותה בחורה לא ראיתי יותר לעולם.
